תגידו, איך אתם מגיבים כשאתם עושים טעות, או חלילה נכשלים?
וכשאתם לא עושים את מה שאתם רוצים/צריכים לעשות?
ואיך אתם מגיבים כשזה קורה לאחרים? (והאם יש הבדל בתגובות...? סתם סקרנית, זה לפוסט אחר🤓).
האם אתם פוצחים בביקורת נוקשה, נוקבת ונוזפת? מקימים "ועדת חקירה מקיפה ומכינים העמדה לדין"?
או שאולי אתם 'מחליקים' את האירוע, אולי אף מתעלמים ממנו, מביעים תמיכה, עידוד ומחמאות, מתובלות בהאשמת אחרים והנסיבות?
מצאתי את עצמי עושה קצת מהכל לאחרונה, כדי שיהיה לי מעניין...😅קרה לכם גם?
ביקורת - עצמית או כלפי אחרים - נוקשה, נוקבת, נוזפת, משדרת למושא הביקורת הבעת אי אמון. למעשה, כשאני צועקת - על עצמי בראש או על מישהו אחר בקול: "כמה פעמים אמרתי לך ש...?, הרי החלטנו ש...!!!, אני לא מבינה איך הגענו לזה שוב?!?, איך עשית את זה?!?, את...🤬" ושאר מיני דברים דומים, בין השורות אני גם אומרת: "אני לא מאמינה בך ולא סומכת עלייך, שתלמדי משהו חדש, שֶׁתְּסַגְּלִי לעצמך דרך אחרת, שתשתני או שתצליחי!" (מנוסח בלשון נקבה, אך פונה לכל המינים). זאת הבעת אי אמון, שבעצם תומכת בחלק שבנו, שמאמין שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו לא בסדר, או מקולקלים, או שאין לנו סיכוי ושאר מיני ירקות רקובים, שהגיע הזמן לעשות מהם קומפוסט. והעניין הוא, שכל הבעת תמיכה והבאת הוכחה לחלק הזה, צורכת מהמשאבים הפנימיים שלנו, מקצצת בעיקר את הערך העצמי שלנו ומכבה את המוטיבציה ובכך בעצם מגבירה את הדפוסים הלא רצויים - שהרי אם אנחנו לא מספיק טובים, אנחנו נתנהג בהתאם...(מנוסח באנחנו, אך מכוון גם ל-אחרים).
התעלמות מהאירוע, מחמאות מוגזמות/לא תואמות את המצב שהתרחש והאשמת אחרים, אולי לרגע מאפשרים לנו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמינו, אבל זה לא מחזיק לטווח ארוך. אנחנו לא באמת קונים את הבולשיט הזה ולכן אנחנו רק מגדילים ככה את חוסר האמון בעצמינו. וברגע הזה, שבו הרגשנו טוב יותר והיינו כביכול בסדר גמור, בוודאי שלא נוצרה בנו מוטיבציה להשתפר וגם לא למדנו איך לעשות אחרת, טוב יותר, מוצלח יותר להבא. כי אם אנחנו כל כך בסדר, אז למה שנתאמץ או שנשנה משהו? שאחרים יְשַׁנּוּ וישתנו! (שוב מנוסח באנחנו, אך מכוון גם ל-אחרים).
אז מה דרך המלכה? ואיך סוללים אותה? מה היא נקודת האמצע המאוזנת בין שני הקצוות שתיארתי - של אני הכי לא בסדר, מול אני הכי בסדר וכולם-הכל-כל השאר מאוד לא?
אני רוצה להציע לכם נוסחה שאני מתרגלת - (לא, אני לא מצליחה ליישם אותה ב-100% מהמקרים, אבל במקרים שכן, היא עוזרת לי ומובילה אותי לתוצאות משופרות ולתחושות טובות יותר).
הכרה במציאות + הכרה בכוונה החיובית + ביקורת בונה + חמלה תוך כדי עידוד וְהַכְוָנָה ל-איך כן
נראה מורכב, אני יודעת, בואו נרד לעומק מרכיבי המשוואה -
הכרה במציאות - כתיבת השתלשלות האירועים כפי שהם היו - המקום, הזמן, אנשים נוספים שנכחו - אם נכחו - ההתנהגויות והמעשים שנעשו, ללא שיפוטיות, כלומר ללא דעתינו עליהם.
לדוגמא: "אתמול בערב בשעה 17:00, כשעמדתי במרכז הסלון על הראש ונפנפתי ברגליים, ירדנה באה והתיישבה בקצה הימני של הספה עם כוס קפה. כשאיבדתי שיווי משקל, נפלתי, פגעתי בירדנה ובקפה..."
הכרה בכוונה החיובית - שלי ושל האחרים שהיו מעורבים בסיטואציה - בואו נצא מתוך נקודת ההנחה, שהאדם הממוצע, פועל מתוך כוונה טובה, רוצה תוצאות מוצלחות, עושה הכי טוב שהוא יודע ויכול - בהתחשב במה שזמין לו ברגע העשייה. ההכי טוב הזה, אצלי למשל, יכול להיות לא משהו בכלל, אם לא ישנתי טוב בלילה, אם אני רעבה, אם כואב לי הראש, או אם מצב רוחי ירוד, או שפשוט נדמה לי שאני מבינה משהו בנושא מסויים ואז מגלה שממש אין לי מושג. אבל התכוונתי לטוב, לא יצאתי לדרך במטרה לטעות, להיכשל, לפגוע, להיפגע וכד'.
אז בואו נשאל את עצמינו "מה הייתה כוונת המשורר/ים"? כשעשינו את מה שעשינו, מה חשבנו/קיווינו שתהיה התוצאה? (שוב מנוסח באנחנו, אך מכוון גם ל-אחרים).
בדוגמא שלי עם ירדנה - אני רציתי להזרים דם לראש, זה מאפשר לי פוקוס והתרעננות. ירדנה רצתה לנוח ולאגור כוחות בזמן קצר, כדי שתוכל להמשיך עם תוכניות הערב שלה, הספה בסלון ממש נוחה.
ביקורת בונה מתוך הכרה בכוונה החיובית - זה החלק הטריקי והמאתגר, כי בקרות אירוע שכזה, אנחנו חווים עוררות רגשית לא נעימה, לכל הפחות, ויש מצבים שבהם מתעוררת בנו תגובת 'הילחם או ברח' ברמה כזו או אחרת. וכשאנחנו בעוררות רגשית לא נעימה, או הישרדותית, יותר מאתגר לנו לתקשר - עם עצמינו ו/או עם אחרים. ועדיין - ככל שאנחנו מתרגלים משהו חדש, אנחנו נהיים מיומנים בו יותר ואז התגובות האוטומטיות שלנו משתנות בהתאם. הדבר לתרגל פה הוא תשומת לב למרווח שבין קרות האירוע, העוררות הרגשית שלנו ו - ה ת ג ו ב ה שלנו. כשאנחנו מזהים את המרווח הזה, אנחנו יכולים לתרגל בו תגובות חדשות. למשל, להאט ולסגת כדי להשתמש בנוסחה ;)
ואחרי שכתבנו לנו את השתלשלות האירועים האובייקטיבית וזיהינו את הכוונה החיובית, תתחיל בנו חמלה ויהיה לנו יותר קל לנסח ביקורת בונה (בין אם לעצמינו ובין אם לאחרים. חשוב גם לזכור, שהמטרה העומדת לנגד עינינו, היא לסגל אסטרטגיה שמאפשרת לנו לשפר את המצב הלא משהו שאנחנו חווים - או לפחות לא להחמיר אותו - ולהצליח טוב יותר בפעם הבאה. שכן כבר תירגלנו מספיק את אסטרטגיות ה"לתת בראש", להתעלם, להאשים אחרים, וגילינו שהן לא עובדות באמת!).
אז בדוגמא שלי עם ירדנה: כשאני רוצה להתפקס ולהתרענן ואני בוחרת לעשות את זה בעמידה על הראש ונפנוף ברגליים, רצוי שאשים לב לסביבה שלי, כדי שלא איפגע או אפגע במשהו או במישהו בזמן הנפנוף והירידה מהעמידה על הראש. כי למרות שכשאני מרוכזת רק בעצמי, אני עומדת יותר זמן על הראש וגם שומרת על שיווי משקל בזמן הנפנוף ברגליים, אבל אם זה נגמר בכך שהכאבתי למישהו, לסביבה שלי או לי, אני מסיימת ללא פוקוס או רעננות וגם ההנאה שחוויתי תוך כדי, נעלמת.
כשירדנה רוצה לנוח ולאגור כוחות בזמן קצר, רצוי שתאמר לי את זה, כדי שאני אדע ואוכל להתחשב בהתאם, או שאציע לה לעשות את זה במרפסת או בחדר, או שאני אלך למרחב אחר, או שירדנה תניח את הקפה רחוק מעמידת הראש שלי... כי למרות שהמעשים האלה יכולים לקחת ממנה עוד כוח, שאין לה כרגע, כשהקפה נשפך וצריך לנקות, להכין חדש, גם יותר מעייף, גם צורך יותר זמן, גם מבאס...
חמלה ועידוד תוך הַכְוָנָה ל-איך כן בפעם הבאה (שמאפשרים להתחיל לחזור לאיזון) - יחד עם הביקורת הבונה, הן בעצם הבעת אמון במערכת שלי ושל הנוגעים בדבר, שֶׁהִתְכַּוַּנּוּ לטוב, שאנחנו יכולים ללמוד משהו מהאירוע, שאנחנו יכולים להשתפר, להשתנות ובכך נוכל לעשות טוב יותר, מוצלח יותר בפעם הבאה ולקבל מענה לכוונות החיוביות שלנו.
בדרך זו, אנחנו מתייחסים רק למעשים ולהתנהגויות שנעשו באירוע ולא מכלילים או מסיקים מסקנות לגבי הזהות שלנו ושל האחרים - זה לא שאנחנו לא מספיק טובים, זה רק שמה שעשינו עכשיו, היה לא מספיק טוב, בשביל להגיע לתוצאה שרצינו.
ומכיוון שאנחנו לא יכולים לשנות את העבר, אבל אנחנו יכולים לשנות את איך שאנחנו מרגישים בעקבותיו וללמוד ממנו, אנחנו יכולים להשתמש בחמלה - כלפינו / כלפי אחרים - שהיא הכרה גם בכוונה החיובית וגם בסבל שנגרם לכל הנוגעים בדבר וגם בכך שכולנו היינו מעדיפים שיהיה יותר טוב. החמלה משנה את הכימיה בגוף ואז אנחנו יכולים להיפתח לחשיבה על איך כן להבא ואז לעודד ולכוון בהתאם.
בדוגמא שלי עם ירדנה, למשל, אני יכולה לומר לירדנה - "אני מבינה שאת עייפה ושרצית לנוח ולאגור כוחות וזה בטח ממש מבאס ששברתי לך את הספל האהוב עלייך וששפכתי לך הקפה שהיה אמור להעיר אותך.... לא זאת הייתה כוונתי ואני מצטערת וממש מקווה שבפעם הבאה תבטאי את הצורך שלך ונמצא איך לענות גם על שלך וגם על שלי...."
וירדנה יכולה לומר לי - "אני מבינה שאת עומדת על הראש ומנפנפת ברגליים כדי להתפקס ולהתרענן ואני מקווה שבפעם הבאה תהיי יותר ערה לסביבה שלך בזמן שאת עושה את זה, תתכנני לפני את המרחב שאת צריכה כדי לא להיפגע ולא לפגוע ...."
וכן, אני יודעת שאולי חפרתי יותר מדי עם הדוגמא עם ירדנה! היה לי חשוב שתבינו את כוונתי ותדמיינו מה הניסוחים הנכונים לכם ולמצבים שאתם חווים.
ובמקרים שבהם אין אנשים נוספים מעורבים וזאת רק אני שעשתה משהו בכוונה חיובית והגיעה לתוצאה לא חיובית ולא רצויה, כשאכוונן את הדיבור הפנימי שלי להכיר במה שקרה כמו שקרה ואז להכיר בכוונה החיובית הראשונית של מה שעשיתי, אצליח גם לחשוב ולהבין למה בעצם התחרבש לי, ומשם למצוא איך לעשות אחרת בפעם הבאה, כדי שה-"הכי טוב" שלי, ישתפר ויהיה יותר טוב מפעם לפעם, אמן 🙏 (לא מאמינה שיש הכי טוב אבסולוטי, אבל גם זה לפוסט אחר😅).
Comments